אני לא זוכרת כבר הרבה שנים חוויה כמו זה שחוויתי בשבוע שעבר בחצר של בית ספר ברנקו-וייס ברמלה.
הגעתי למקום עם צוות צילום, עם הבמאי הראשי של "עובדה", גלעד טוקטלי, ועם בן שני, במאי הסרט "תיכון ההזדמנות האחרונה". הסרט כבר היה ערוך ומוכן לשידור, והגענו למעשה רק כדי לצלם דברי קישור וראיונות, למשדר המיוחד "למען עתיד ילדינו", שבמסגרתו משודר הסרט.
ישבתי שם מול מירי אלבז, אחת מתלמידות בית הספר, שסיימה לאחרונה שמינית ועושה עכשיו שנת שירות. תוך כדי השיחה איתה התחלתי להבין יותר לעומק מה עבר על מירי בבית הספר. ואז גם, הבנתי למה היה כל כך חשוב לעשות את הסרט הזה. במהלך כל הראיון ישב בצד נועם, המחנך של מירי, וצפה בנו. בסיום הראיון, מירי קמה, ונועם ניגש אליה ואמר לה "אגב, הגיעו ציוני הבגרות שלך". אמא של מירי, שהייתה שם גם היא, היתה כל כך נרגשת: "מה, יש לילדה שלי בגרות מלאה"? עם מין הבעה של אושר גדול על פניה. ונועם לקח אותה, ואת מירי, קצת לפני חצות הלילה, לקבל את ציוני הבגרות שלה.
במהלך הסרט של בן שני, מדבר חילי טרופר, מנהל בית הספר, על כמה שחשוב לו רעש. לדבריו, מאוד קל להשיג בבית הספר שקט - אם ילד מרעיש, אתה יכול פשוט לסלק אותו וזהו. אבל רק כשיש לך רעש, אתה יכול להביא ילד לקצה - ואז להגיע לאקט החינוכי. מנקודת המבט הצנועה שלי, זה כל הסיפור החינוכי.
יש תקווה לכל ילד
אם יש לי סיבה לשמוח שהגענו לברקנו זה כדי להראות שמעבר לכל טכנולוגיה - כל הדיבורים על כיתה חכמה, ולוח חכם, ולפטופ במקום ילקוט, ואיך נקדם את הפייסבוק בברכה לתוך בית הספר, וכן הלאה - בסופו של דבר כל הילדים, בעיקר אלה שקשה להם, צריכים מישהו שייגע בהם, שיהיה אכפת לו מהם.
הדבר הכי חשוב שעולה מהסרט הזה הוא שגם אחרי שכולם איבדו תקווה, אחרי שנזרקו משישה או שבעה בתי ספר, כשהם מגיעים סוף סוף למקום שאכפת להם, שבו אנשים יושבים איתם שעות, אפילו מוכנים לחתום עליהם ערבות, אז יש תקווה. לא שזה קל - כל פעם הולכים צעד קדימה ושנייים אחורה. אבל יש תקווה. ויש סיכוי לכל ילד כזה לפרוח.
כל יום הוא זוכה לעשות משהו חשוב
לפני שנפרדנו אמרתי שאני נורא מקנאה בו כי הוא יוצא כל יום הביתה ויודע שעשה משהו חשוב. במקרה שלי לפעמים אני עושה משהו מעניין, לפעמים מסעיר, לפעמים גם משהו חשוב. אבל הוא כל יום עושה משהו חשוב. הוא כל יום נוגע בילד. ואז שאלתי אותו אם הוא זוכר יום שבו הוא נסע הביתה והרגיש את התחושה שעשה משהו חשוב באופן מיוחד, הכי חשוב אי פעם.
הוא סיפר שהיה בבית הספר ילד עם המון בעיות, שהתקשה במיוחד ללמוד אנגלית. אחרי הרבה עבודה קשה, הוא הצליח ללמוד ואפילו התכונן לבגרות. אבל ימים אחדים לפני בחינת הבגרות הוא נפצע, כנראה באיזה אירוע בעייתי. הוא היה מאושפז בבית החולים, וחיליק אמר לעצמו בצער, מילא, הלכה הבחינה. אבל אז, ממש כמו בסצינה מתוך סרט, בבוקר של הבחינה הילד הגיע לבית הספר, עם פיג'מה של בית חולים.
השאלה ששאלתי כאילו נשלפה מ"המדריך למראיין המתחיל". שאלה שקל לשאול, אבל לא תמיד מקבלים תשובה שיש בה את הכל - גם את האמת העמוקה, גם את הסיפור כולו וגם את הזווית המרגשת. והפעם זה קרה. וטוב שכך.
משדר חינוך מיוחד בקשת, יום רביעי החל מהשעה 21:00